הרואה את חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה עליו להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעים. שנאמר. הוכח תוכיח את עמיתך ואם לא קיבל ממנו יחזור ויוכיחנו. שנאמר הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. עד שיכנו החוטא. או יקללנו. ואינט מחויב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גם בו אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אינו צריך להוכיחו. כיוו שבודאי לא ישמע לו. אבל חבירו אפילו אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו. אלא אם כן הוא חוטא בשוגג שאז אנו אומרים מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד.
ורבים אפילו הם מזידין אין להוכיחם יותר מפעם אחת אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים. ועל זה אמרו. כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לומר דבר שלא נשמע ואם הם שוגגים אין להוכיחם כלל שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
במה דברים אמורים ביחיד המוכיח אבל על הבית דין מוטל להוכיחם ולגעור בם שלא יהיו נתפשים באותו עון. ואפילו הוא דבר שאיסורו אינו אלא מספק. ואפילו אם רבים הם השוגגים ואין להם להשמט ולומר מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים אלא אם כן הוא איסור שאינו מפורש בתורה. ופרצו בו רבים מפני חסרון אמונתם באיסור שאז קשה מאוד למחות בידם. שאי אפשר לבית דין להעמיד שוטרים בבית כל אחד. ועל זה אמרו. הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגער בם. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים.
כל המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו. ואם דיבר איתו קשות והכלימו עובר שלא תעשה. שנאמר. ולא תישא עליו חטא כך אמרו חכמים. יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. (פירש דהיינו שיוכיחנו ברבים להלבין פניו הנה הסמ״ג והרמב״ם פירשו שלא יוכיחנו בדברים קשים עד שפניו נשתנות והיינו אפילו בינו לבינו.) מכאן שאסור לאדם להכלים את חבירו אפילו בינו לבינו ואין צריך לומר ברבים. לפיכך לא יקראנו בשם שהוא בוש ממנו ולא מספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. וכל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. וכל זה בעבירה שבסתר אבל אם עבר עבירה בגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים. ותלמיד שראה את רבו עובר עבירה יאמר לו למדתני רבינו כך וכך. להזכירו אולי שוגג הוא ואם אינו שומע לו לא יוכיחנו עוד. מה שאין כן בחבירו.
שולחן ערוך – הלכות משא ומתן , קנו
עמודים שצד-שצה
